אוקיי… פרק ב', וכמו שהבטחתי בפוסט הקודם כאן, אנחנו בהחלט הולכים להעלות הילוך. מדובר באחד השפים היותר ססגוניים בזירה הקולינרית העולמית, איש הקרוקס הכתומים והקטנוע, האיטלקי והג'ינג'י סניור מריו בטאלי! להמשיך לקרוא
קטגוריה: צרכנות
יומן הדרכים, פרק א': בובי פליי ומסעדת "Mesa Grill"
שלום שלום! הרבה זמן לא התראינו! הבלוג שלי יצא לחופשה מרוכזת בת חודשיים בערך, והסיבה לזה היא, בין היתר, שסוף סוף, בפעם הראשונה מזה כמה שנים טובות, נסענו לחופשה. כן, כזאת שבה לא עובדים, לא מתחברים לקרוא אימיילים של העבודה, לא עונים לשיחות מהמשרד… חופשה אמיתית! היעד – קליפורניה, עיר הזוהר – לוס אנג'לס, ועיר החטאים – לאס וגאס.
את האמת, הצד הקולינרי של לוס אנג'לס לא יצא לי כל כך לחקור, והסיבה – שם דווקא חקרתי את הצד ההוליוודי, כמו אולפני יוניברסל, דיסניילנד וכל המקומות היותר "זוהרים"… אגב, במקום שנקרא "The Grove" ראיתי חנות שלמה של רטבים חריפים עם שמות… כמו שאומרים, לא עלינו… אבל על זה יהיה סיפור נפרד. בכל אופן, החלק הקולינרי של הטיול היה מתוכנן דווקא ללאס וגאס. תכנון קפדני, לפי ימים, עם הפוגות תרבותיות בין לבין :).
ארוחת הערב ביום הראשון בווגאס היתה במסעדה של המלון, כי הגענו לשם דיי מאוחר. אבל ביום השני ארוחת הערב היתה כבר מוזמנת במסעדה של השף בובי פליי (Bobby Flay) בשם "Mesa Grill". זו מסעדה שאין לה דירוג מישלין, אבל יש לי בהחלט כבוד רב לשף. מדוע? בואו נראה… להמשיך לקרוא
"ברטה" – שליפה מה…סמארטפון!
אני חייב להודות, בשבילי המילה "ברטה" (כמובן, בלשון Baretta) הייתה תמיד מקושרת איכשהו לנשק… אקדחים, רובי ציד וכדומה… וכמובן, יש את ברטה (Berta), עוזרת הבית מהסדרה המצחיקה "שני גברים וחצי", שיצא לי לצפות בה לפני כמה שנים. בכל אופן, כשהוזמנתי להשקת "ברטה" במסעדת "נועה" של השף ניר צוק, אמרתי – יאללה, אין לי שמץ מה הולך להיות שם, אבל זה לא ממש משנה. למה? כי מזמן רציתי להכיר את ניר צוק ולבקר במסעדה שלו. חוץ מהשם "ברטה" לא קיבלתי שום מידע על המותג המסתורי הזה… אבל כמו בבדיחה הישנה, ידעתי מי מוזמן להשקה, אז הלכתי גם בשביל החברה. להמשיך לקרוא
פסטיבל הבירה LongShot 2012 בחסות Samuel Adams – אין כמו בירה קרה ביום חם.
טוב, אני לא אתחיל להרצות לכם על זה, שבירה וברביקיו – חברים טובים מאוד. למה לחזור על האקסיומות? 🙂 יצא לי לבקר בארצות שבהן הבירה – זה מרווה הצמאון נפוץ יותר ממים, כמו גרמניה, אוסטריה, צ'כיה או אנגליה, מקומות שבהם תרבות שתיית הבירה היא סוג של פולחן. שם נחשפתי לכל העולם הגדול והמעניין של בירה לסוגיה, מיניה וטעמיה. מאז, אני עוקב מאוד בקפידה אחרי מותגי הבירה המיובאים לארץ, ומאוד שמח שסוף סוף יש לנו פאבים שבהם יש מבחר של 50 או יותר סוגים של בירה, גם מהחבית וגם בבקבוקים… מה שלא הייתי מודע לו עד לא מזמן הוא, שבארץ קיים מגוון לא קטן בכלל של בירות בוטיק שמיוצרות על ידי מבשלות בירה קטנות או ביתיות, שבאיכות לא נופלות בכלל מהבירות המפורסמות והממוסחרות. יותר נכון – עד שביקרתי בפסטיבל השנתי של מבשלות בירה ביתיות LongShot 2012, שהתקיים במרינה בהרצליה בחסות בירת הבוטיק Samuel Adams ומועדון הבירה הישראלי. להמשיך לקרוא
מסעדת Pacific – מסתבר, ביסטרו אסיאטי כשר זה אכן אפשרי…
קיים סוג של מיטוס קולינרי כזה בארץ, שהמלים "כשר" ו"אסיאטי" לא הולכות טוב במשפט אחד. אני חייב להודות, אני שותף לדעה הזאת. אך בכל זאת, מה יעשה אדם שומר כשרות, שרוצה לאכול ארוחה טובה בניחוח אסיאטי מול נוף משגע של חוף הים התל אביבי? מסתבר, שיש מקום שיכול לספק את התשובה ההולמת לשאלה הזאת. המקום הזה נקרא "Pacific" – ביסטרו אסיאטי כשר, שנמצא במלון Crowne Plaza ברחוב הירקון בתל אביב. להמשיך לקרוא
מיומנו של איש אנין הטעם – ארוחת צהרים במסעדת "כתית"
לפני משהו כמו חצי שנה יצא לי לבקר בערב טעימות במסעדת "כתית" של השף מאיר אדוני (את הסיפור המלא על החוויה המיוחדת הזאת אפשר למצוא כאן). מאז, בתור מנהל את יומן הגורמה הפרטי שלי, הספקתי לבקר בלא מעט מקומות מעניינים, כמו "אדום" של מיכאל כ"ץ בירושלים, "הסוכה הלבנה" בנמל תל אביב, "גספאצ'ו" של גיא פרץ בהולידיי אין אשקלון… באחת הנסיעות שלי ללונדון גם חוויתי את חווית מסעדת 3 כוכבי מישלן של גורדון ראמזי, עד כדי כך שהייתי צריך לספר את הסיפור על החוויה הזאת בשני חלקים – חלק א' וחלק ב'… אז כאשר שמעתי שמאיר אדוני משיק תפריט ארוחה עסקית חדש ב"כתית", אמרתי לעצמי, עכשיו יש לי, כמו שאומרים, אמת מידה, משהו שאיתו אני יכול להשוות, אז… הנה ההזדמות. נלך! להמשיך לקרוא
בירושלים – כמו בירושלים… גם "אדום" – זה לא רק צבע!
כמו שאומרים, ישנן הרבה ערים בעולם, אבל ירושלים יש רק אחת. העיר הזאת מיוחדת מכל כך הרבה בחינות, שלהתחיל למנות אותם – לא נסיים עד מחר. מסתבר, שהעניין הזה תקף גם על הפן הקולינרי של העיר. אני לא הייתי מודע לצד הזה של ירושלים כלל, עד שידידי הטוב ששת הזמין אותי לבוא איתו לסקר את מסעדת "אדום". כבר שמעתי סיפורים על ארוחת בלוגרים שם, אבל אז לא הוזמנתי, אז לא ממש ייחסתי לזה משמעות. בכל אופן, מתוך ההיכרות שלי עם ששת, הבחור הזה לא הולך למקומות שלא שווה לבקר בהם, אז קפצתי על ההזדמנות. להמשיך לקרוא
מסע בזמן ובמימד… או מה אפשר לעשות עם סמארטפון ביפו
מאז שנת 1990, כשהוריי עלו ארצה והביאו לכאן אותי ואת אחותי, אבא שלי ז"ל עבד במפעל לעבודות אלומיניום באזור התעשיה של חולון… למפעל היו כמה לקוחות "קבועים" מאזור היפו העתיקה ושוק הפשפשים, ואבא תמיד סיפר לי על כמה מגניב ומעניין שם. תכננו לקבוע יחד איזה יום שישי אחד ולצאת להסתובב שם, ככה, אני והוא… אבל לפני 5 שנים אבא נפטר והתכנונים לעולם לא יצאו לפועל … ואני איכשהו כל הזמן מנעתי מעצמי להגיע ולהסתובב שם. משהו עצר בעדי – סוג של מחשבה שהייתי אמור להגיע לשם איתו. אני יודע שזה נשמע קצת ילדותי, אבל זה אני…
בכל אופן, לפני כחודש קיבלתי הצעה להשתתף בסיור בשוק הפשפשים ביפו. ולא סתם סיור – סיור קולינרי. מי שיזם את העניין הזה היה אתר "מפה", אותו אחד שרובנו מכירים משנת 1998 עוד. אמרתי לעצמי, שאני הולך לסיור הזה, ובנוסף לחוויה עצמה, זה יהיה המסע הפרטי שלי בזמן ובמימד, לימים בהם אני ואבא תכננו להסתובב שם. להמשיך לקרוא
הסושי של Frangelico – הגרסה האשדודית
מכירים את זה, שבאים הביתה מעבודה, המקרר ריק ולא ממש יש כוח לבשל? ברור שמכירים! אז אתמול היה לי אחד מאותם ימים כאלה. אני, מהיותי אוכל כמויות של תינוק, לא בעניין פיצות או מקדונלדס ושות', אז בדרך כלל אצלי ברירת המחדל היא סושי. יותר נכון – כך היה, עד לסיפור של אתמול. להמשיך לקרוא
האחוה של הסומסום – חלבה, טחינה ו… הבראוניז!
אני אתחיל את הסיפור לפי המסורת הקלאסית של מספרי הסיפורים. פעם, לפני הרבה זמן, היכן שהו בין רומניה ואוקראינה, גר ילד… והילד הזה (הפתעה!) ממש, אבל ממש אהב דברים מתוקים. מדי ערב יום שישי, סבא של הילד היה מביא מהחנות שליד העבודה שלו שקית נייר, ובשקית היה גוש אפור-צהבהב, שהארומה שלו מייד מילאה את הבית. החלבה… מתוקה, דביקה, טעימה… ואז, סבא היה פורס את הגוש לקוביות קטנות, והילד היה מתיישב על ברכיו ושניהם אכלו קוביה – קוביה…
הזיכרון הזה הוא אחד היותר חזקים שלי מהילדות. זה היה לפני דיי הרבה זמן – כ-3 עשורים. אבל האהבה לחלבה אצלי נשארה כמו שהיתה אז, בגיל 4, בביתו של הסבא. היום, כשאני משתדל להימנע מאכילת דברים מתוקים, אני עדיין מדי פעם מרשה לעצמי להתענג על קוביית חלבה אחת או שתיים. להמשיך לקרוא
דם, אש ותמרות עשן 