אני לא אעליב אתכם בכך שאתחיל לספר על מיהו גורדון ראמזי. אין בעולם הרבה שפים עטורי לא אחד, לא שניים, אלא שלושה כוכבי מישלן, הדירוג הגבוה ביותר הקיים בעולם הקולינריה. השף בעל המזג החם, האדון של ״מטבח הגהינום״ – "Hell's Kitchen", מייסד ובעל רשת מסעדות עילית מפוארת במולדתו הממלכה המאוחדת וברחבי העולם.

השבוע הייתי בנסיעת עבודה בלונדון, אותה נסיעה בה העבירה אותי חברת התעופה ״המהוללת״ שלנו ״אל על״ את מסכת הטרטורים שתארתי כאן. ובעודי יושב מצוברח מהחוויה הזו, חיפשתי משהו להטביע בו את יגוני. אז, יחד עם מכת הברק והרעם של הסערה שהשתוללה מעבר לחלון, הלם בי הרעיון – אני בלונדון, לכל הרוחות והשדים! אני הולך למסעדה של גורדון ראמזי!

כצפוי, זה היה מסוג הרעיונות שקל יותר להגות מאשר לממש. גלשתי לאתר של רשת המסעדות של גורדון ראמזי, ניסיתי להזמין שולחן אונליין וגיליתי שעל רעיון של ארוחת ערב שם היה צריך לחשוב כחצי שנה מראש. לא יכול לומר שממש הופתעתי, אבל בהחלט הייתי מאוכזב משהו. הלכתי לשוטט בין התפריטים המוצגים באתר והבחנתי בתפריט תחת הכותרת "Set lunch". למי שלא מכיר, זה המושג האנגלי לארוחת צהריים עסקית. אמרתי, השד יודע, אולי דווקא לצהריים אצליח לתפוס מקום? בכל מקרה, ירדתי מרעיון ההזמנה המכוונת ופשוט חייגתי.

בקצה השני של הקו שמעתי קול של אישה עם אנגלית רהוטה ומבטא צרפתי כבד. הצגתי את עצמי, אמרתי שאני אורח בעיר והייתי מאוד שמח להזמין שולחן לארוחת הצהרים באחד הימים הקרובים. הפעם המזל האיר לי פנים – היה שולחן פנוי ביום חמישי בשעה 12:15. מיותר לציין שהסכמתי להצעתה לשריין לי את השולחן הזה, נכון?

מה שלא לקחתי בחשבון היה, מחד גיסא, מצב התנועה בלונדון בצהרי היום, ומאידך – מסלול הנסיעה מהמשרד אל המסעדה. מדוע אני כועס על עצמי על זה? כי אם הייתי מתכנו את הנסיעה שלי במסלול פחות עמוס מרחוב אוקספורד, גם הייתי מגיע בזמן וגם לא היתה מתרחשת תאונת דרכים קטנה שכמעט הרסה לי את כל התכניות. ברחוב אוקספורד, מוקף בלא פחות מ-4 אוטובוסים בכביש של 2 נתיבים צרים מאוד, האופל אסטרה שלי נגע נגיעה קטנה בפגוש האוטובוס שלפניי. עכשיו דמיינו לרגע את המצב הזה קורה, נאמר, ברחוב אבן גבירול בתל אביב בשאת השיא. נראה לכם שכל העניין היה מוסדר תוך פחות מ-5 דקות? 🙂 כי זה מה שקרה בלונדון. לנהג האוטובוס היו מן כרטיסים מוכנים כאלה שהיה צריך רק למלא עם הפרטים. הוא מילא את שלו, אני – את שלי, החלפנו כרטיסים ו…שלום שלום! בלי כעס, בלי עצבים, בלי להתחיל עם המשטרה, העדים… גם בזה, מסתבר, יש לנו בארץ הרבה מה ללמוד.

אז זהו! הגעתי, חניתי. אני נכנס למסעדה – ורואה מולי מסדרון, משהו כמו 5 מטרים, שנגמר בחדר המתנה עם כורסאות וויקטוריאניות, בר ומארחת, שנראתה כאילו יצאה מסרט על האנגליה הטובה והישנה, לבושה ללא רבב, שיער אסוף וחיוך יצוגי על הפנים. הצגתי את עצמי, היא בדקה ברשימת האורחים והזמינה אותי להמשיך אל חדר האוכל. אני בכוונה משתמש במושג הזה, כי זה הקונספט של המסעדה – החדר שבו האורחים יושבים ואוכלים הוא חדר האוכל, The dining room.

נדהמתי מהגודל של המקום. או יותר נכון, מחוסר הגודל. מסביבי היו לא יותר מ-12-13 שולחנות זוגיים. ההפרדה של חלל שבו יושבים האורחים לבין הכניסה וחדר ההמתנה יוצרת הרגשה של אינטימיות ורוגע, והווילונות על החלונות מעמעמים את האווירה עוד יותר. תוסיפו לזה את הארכיטקטורה של הלונדון הוויקטוריאנית מעבר לחלון – והרי לכם נסיעה  אחורה בזמן לתקופה של העלמות והג׳נטלמנים של העולם הישן.

העיצוב של החדר מוקפד ומינימליסטי. לא מצועצע, לא צעקני. קלאסי ויפה. מפות השולחנות – אפשר לכייל את איזון הלובן של המצלמה איתן. לבן כמו שהלבן צריך להיות! הגוונים הדומיננטיים – לבן ובג׳ – מדגישים מאוד את המדים השחורים של המלצרים ומגשי הכסף הנוצצים שעליהם הם מגישים את המנות.

הסידור של השולחן – מינימליסטי גם כן, אך עם זאת יוקרתי כיאה למעמד של המקום.

המארחת הובילה אותי לשולחן, התיישבתי, היא איחלה לי בתאבון ונעלמה. את מקומה תפס מנהל המסעדה, איש מבוגר בעל קול נעים עם מבטא צרפתי. ז׳אן-קלוד ברטון פגש את גורדון בצרפת ובשנת 1993 הצטרף אליו כמנהל מסעדת אוברג׳ין, המסעדה הראשונה של גורדון ראמזי, שתוך שלוש שנים מהיווסדה זכתה ב-2 כוכבי מישלן. הוא סיפר לי על השף,  המסעדה עצמה ועל ההיסטוריה מאחוריה.

גורדון ראמזי נולד בסקוטלנד, ומגיל 5 גדל בעיר סטראטפורד-על-אבון שבאנגליה. בצעירותו תלה תקוות גדולות בקריירת הכדורגל, אך פציעה דיי קשה סגרה בפניו את הדרך לתהילת מגרש הדשא. גורדון חזר למכללה וסיים תואר במלונאות. שנותיו הראשונות במטבח עברו תחת עינם של גדולי הקולינריה כמו מארקו פייר ווייט ואלברט רוא בלונדון, ואחר כך – בצרפת, במטבחיהם של גיא סאבוי וז׳ואל רובושון, ושם במשך 3 שנים הוא העצים וליטש את מיומנותו וכשרונותיו במטבח צרפתי קלאסי.

אחרי ההצלחה של מסעדת אוברג׳ין, ב-1998 גורדון, בן 31, פותח את המסעדה הראשונה בבעלותו המלאה – Restaurant Gordon Ramsay, אותה אחת שבה אני נמצא, אשר תוך 3 שנים מיום היוודסדה זוכה ל-3 כוכבי מישלן, דירוג שכיום יש סך הכל 97 מדינות בכל העולם המחזיקות בדירוג הזה. במשך 5 השנים הבאות גורדון ראמזי הופך למותג ובעל רשת מסעדות קרה ברחבי הממלכה המאוחדת, ועד מהרה – גם בעולם.

בזמן שמסייה ברטון הנעים את זמני בשיחה מעניינת, המלצרים הביאו את מנת ה-amuse bouche – אמוז בוש. מתאבן בגודל ביס, ששונה ממתאבן רגיל בכך שמי שבוחר אותו הוא השף והוא מוגש ללא תשלום, כהצצה ראשונה של בלוטות הטעם לגישתו של השף לבישול ולמנות. במלים אחרות – למה שמחכה לאורח בהמשך הארוחה.

זהו מוס גבינת ריקוטה עם נגיעות נענה וקציפת אפונה ירוקה. מנה שמורכבת משכבות בצורת קונוס, כשהבסיס הוא מוס ריקוטה, מעליו – שכבה של מוס ריקוטה עם ארומה וטעם עדין מאוד של נענה ומעל – קציפה קטיפתית של אפונה ירוקה. קשה לי לתאר את שילוב הטעמים המטורף הזה, אך המטרה של האמוז בוש הושגה במלואה – הסתקרנתי עד מעל לראש והייתי כולי בציפיה למנות שבחרתי מהתפריט.

הוגשה גם פרוסת לחם טרי וחמאה:

בחלק הבא תגלו מה בדיוק בחרתי למנה ראשונה, עיקרית והקינוח, וגם על איך השפית הראשית של המסעדה קלייר סמיט האירית החליטה להפתיע אותי.