עד היום סיפרתי לכם על החוויות שלי בשתי מסעדות בעלות 3 כוכבי מישלין (גורדון ראמזי בלונדון וז'ואל רובושון בלס וגאס). הגיע הזמן לספר על השלישית, שלדעתי היתה המדהימה ביותר מכל המסעדות שאי פעם אכלתי בהן. אני מדבר על מסעדה של השף אליין רו (Alain Roux) בכפר בריי (Bray), שליד לונדון – מסעדת Waterside Inn.

בשנת 1967 נפתחה בלונדון מסעדת המטבח העילי הצרפתי הראשונה באנגליה – Le Gavroche. את המסעדה פותחים שני אחים – אלברט ומישל רו, ולראשונה בכל תולדות אנגליה המסעדה נכנסת למדריך מישלין. אבל לא רק נכנסת, אלא גם מקבלת את כל 3 הכוכבים. מאז, במשך 45 שנים, אחים רו חוללו מהפכה קולינרית של ממש באנגליה. רק לצורך דוגמא, מלכה אליזבט, המלכה האם, בחרה במסעדה של האחים רו כמסעדה המועדפת עליה.

Waterside Inn הייתה המסעדה השניה של האחים רו, והיא נפתחה ב-1972 בפאב אנגלי קלאסי בכפר בריי. אחרי שזכתה בדירוג של 3 כוכבים, הצליחה להחזיק בדירוג הזה במשך יותר מ-27 שנים ברציפות. השף של המסעדה – אליין רו (Alain Roux), הבן של השף מישל רו (Michel Roux) האגדי.

המסעדה נפתחה בפאב אנגלי כפרי קלאסי – וכך היא גם נראת. לצערי, הייתי שם בערב, ולא הצלחתי לצלם את המסעדה בעצמי, אז… תודה למי שהעלה תמונות לאתר ה-TripAdvisor :).

התמונה הזאת של מסעדת The Waterside Inn הינה באדיבות האתר TripAdvisor

את פניי קיבל איש נחמד, שהציע לי את המטריה כדי שאוכל לצאת מהרכב ולא להירטב מהגשם (אנחנו באנגליה, זוכרים? 🙂 ) וגם החנה לי את הרכב. נכנסתי… המארחת ליוותה אותי אל השולחן, שהיה ערוך בצורה מאוד קפדנית אבל יחד עם זאת – פשוטה.

כמו בכל מסעדות העילית, הארוחה החלה מ-Amuse Bouche (שעשוע החיך). אבל עוד לפני, הגיעה לשולחן צלחת עם מתאבנים ממש קטנים – קש גבינה, ברנדד קוד וקרוסטין ברווז.

ועכשיו אפשר לעבור ל-Amuse Bouche. על הצלחת היה חסילון טייגר צלוי, ברוטב חמוץ מתוק ועל פירה חמצמץ, שעד היום אני מנסה לנחש ממה היה הפירה עשוי. השילוב של הטעם החמוץ-מתוק עם העדינות של החסילון – זאת המחשה אמיתית למושג "שעשוע החיך".

מכאן – למנה הראשונה של הערב. טרין כבד אווז ועוף גינאה עם פטריות כמהין, שהוגש לצד פטריות יער, גבעולי בצל ירוק ועלי סלק צעירים. החלק המיוחד בטרין הוא שילוב של העדינות של כבד אווז עם המרקם היותר דחוס של עוף הגינאה, כשבין השכבות – פטריות כמהין. חוויה שונה לגמרי מכל הטרינים מכבד אווז שטעמתי עד כה.

ועוד מבט, קצת יותר מקרוב.

לפני המנה העיקרית ניגש אליי דיאגו מסיאגה, "Master of ceremonies" (בעברית, כנראה, התרגום המתאים הוא "אדון הטכסים"), האיש שנחשב כבר עשרות שנים ל"פנים המארחות" של Waterside Inn. הוא סיפר לי, ששתי המנות שהזמנתי מהתפריט הן של אליין רו, והוא היה מאוד שמח לו הסכמתי לטעום גם מהמנות של האב, מישל רו, מנות שנמצאות בתפריט המסעדה יותר מ-40 שנים. כמובן שהסכמתי, והוגשה לי מנת טעימה, שגאוניותה בפשטותה – לובסטר צלוי ברוטב פורט לבן על מצע ירקות עם ג'ינג'ר. רק תחשבו – לאכול לובסטר פעם ראשונה בחיים ועוד במסעדה כזאת! אי אפשר לתאר במלים את מה שהתרחש לי בפה כשטעמתי את היופי הזה.

מנת הטעימה הנוספת שהביא המלצר היתה פילה דג פוטית (Turbot), צלוי בעלי גפן עם פרוסות ענבים דקיקות מעל, שהוגש עם רוטב ענבים חמצמץ מעט. השילוב של הדג הנימוח עם הטעמים של הענב והקריספיות של עלי הגפן, כשמעל מרחפת החמצמצות העדינה של הרוטב… כמה מדהים יכול להיות משחק המרקמים והטעמים במנה אחת?

המנה העיקרית… כשראיתי שבתפריט מופיע פילה צבי וולינגטון, אמרתי לעצמי, את זה אני חייב לטעום. נראה לי, שקשה למצוא מנה יותר אנגלית מ"ביף וולינגטון", וכאן – השף הכין אותה מבשר צבי! אז הנה, צבי וולינגטון עם פטריות בר ופרחי ברוקולי, ברוטב יין הרמיטאג' אדום ווויניגרט דומדמניות שחורות. עכשיו, תגידו מה שתגידו, אבל המנה הזאת עושה בית ספר לכל מנות הוולינגטון שאי פעם טעמתי, ולדעתי – גם ל"ביף וולינגטון" המפורסם של גורדון ראמזי!

ועוד מבט, קצת יותר מקרוב

ועכשיו הגיע הזמן הקינוח. כשניסיתי לקרוא את תפריט הקינוחים, בערך במנה השניה הלכתי לאיבוד לגמרי :). לא הכרתי שני שליש מהמרכיבים שהיו רשומים שם. אבל כשראיתי את הקרם ברולה, חשבתי לעצמי, שכאן הקינוח הכל כך ידוע הזה בטח הובא לגבהים שקשה לדמיין. אז יודעים מה? זה באמת כך. קרם ברולה ווניל ופרלינים משוייש עם גלידת שקדים.

כשדיאגו מסיאגה, "אדון הטכסים", ראה אותי יושב חצי מעולף מהעונג הצרוף הזה, הוא כנראה החליט ש"חצי" זה לא מספיק טוב ;). המלצר הביא צלחת ועליה טעימות גם משאר הקינוחים שבתפריט – פרפה אננס עם "הפתעה" על שטרויזל ג'ינג'ר (מצד שמאל למעלה), מאפה בסגנון סנט אונורה עם לחמניית קרמל ושוקולד מריר זעירה וסורבה מנגו ובננה (מצד ימין למעלה), ופרוסות אגסים בין שתי עוגיות חמאה עם רוטב פירות אדומים (למטה).

וכמו תמיד, ארוחה הסתיימה במבחר פטיפורים, שאותם אני כבר באמת לא הייתי מסוגל לאכול פיזית. כשאמרתי למלצר, שאני מוותר על הפטיפורים (נו, כן, תקראו לי מפגר עכשיו 😀 ), הוא חייך ולקח את הצלחת חזרה למטבח. מה שלא ידעתי, שאותם הפטיפורים מחכים לי ביציאה מהמסעדה, ארוזים, שאוכל להינות מהם אחר כך. אז… זה בדיוק מה שעשיתי יום למחרת.

למען האמת, הפטיפורים האלה לא היו מדהימים. אבל כנראה עצם העניין של לפתוח את הקופסה יום למחרת ולהיזכר בחוויה של הערב המדהים זה הספיק כדי לגרום לתחושת העונג המתאימה.

לסיכום, מכל המסעדות של 3 כוכבי מישלין שביקרתי בהן, החוויה ב-Waterside Inn היתה המדהימה והמטריפה ביותר. לקחת את האוכל הכפרי הקלאסי, ולהביא אותו לשיאים חדשים – זאת, אם תשאלו אותי, המשמעות האמיתית של הקולינריה העילית, וזה בדיוק מה שנחרט על דגלה של שושלת רו (The Roux Dynasty).

אתם בטח תוהים, כמה עלה העונג הזה. אז על ארוחת הערב הזאת שילמתי 120 ליש"ט, שזה בערך 800 שקלים. אם תקחו בחשבון שבאנגליה ארוחת ערב במסעדה רגילה תעלה לכם באזור ה-30 ליש"ט, אז 120 לארוחה באחת המסעדות היחודיות ביותר בעולם נשמע לי די הגיוני.

זהו! בפרק הבא – חוויה ממסעדת Silvio Nickol במלון Palais Coburg בווינה, שמחזיקה ב-2 כוכבי מישלין ומוגדרת אחת מתוך שתי המסעדות הטובות ביותר באוסטריה.