השף שאול בן אדרת תמיד היה מבחינתי אוטוריטה קולינרית מאוד משמעותית. את הביקור במסעדה שלו – "קימל בגלבוע" – אני מתכנן מזמן, וביום שישי אחרון, כחלק מהטיול המשפחתי בצפון, הגענו לארוחת הצהריים במסעדה. 

אין מה להגיד – המיקום מדהים, נופים מהחלונות ומהמרפסת – להתעלף. אומנם, קצת הזוי בעיניי לראות על נופי ההרים הירוקים אתר סקי, אבל נו, גם בזה יש קסם ביזארי מסויים :).

העיצוב של המסעדה – מוקפד ופשוט, הצבעים בהירים לרוב, עיצובי עץ וברזל. המיקום של השולחן לא ממש איפשר לצלם את חלל הפנים של האולם, ובגלל שהיינו עם הילדים, לא רציתי להתרוצץ מי יודע מה כדי לצלם.

למרות שהמסעדה לא כשרה, לא היה לחם, וכל הלחמניות היו כשרות לפסח. אגב, פה אני חייב לציין – פעם ראשונה שטעמתי לחמניית המבורגר כשרה לפסח, שלא הרגישה לי מוזר. להיפך, היא היתה טעימה מאוד. אז אני דיי מפנה אצבע לכל המסעדות שמגישות את הגועל נפש הזה שהם קוראים לו לחמניות כשרות לפסח – אם רוצים, בהחלט אפשר לעשות את זה טעים! בכל אופן, הבנים שלי מאוד נהנו מההמבורגרים.

השירות – טעון שיפור. אני לא אחד שקל לפספס אותו, אבל למרות ש-2-3 מלצריות התרוצצו לידינו כמעט כל הזמן, לקח לי כ-5 דקות כל פעם לזכות בתשומת הלב שלהן. זמן ההמתנה למנה עיקרית היה ארוך מדיי, לדעתי, ללא כל סיבה – המסעדה בהחלט לא היתה מלאה.

המנות הראשונות שהזמנו היו קרפצ'ו טונה אדומה על אבוקדו גוואקמולי וסביצ'ה מוסר ים עם שמן כמהין, בצל ירוק, גרידת לימון וזיתי טאסוס טפנד.

הסביצ'ה היה מצוין, וזה למרות שאני ממש, אבל ממש לא חובב זיתים. התיבול מאוד מאוד טעים, ויחד עם זאת – כבד בדיוק במידה. יש מעט מאוד מקומות שמגישים סביצ'ה טוב, וזה – אחד מהם.

קרפצ'ו טונה אדומה היה ממוצע עד ממוצע מינוס. הגוואקמולי השתלט יותר מדיי עם הטעמים ומבחינתי זה דיי מפספס את הנקודה. טונה היא דג מאוד טעים, ואני לא חושב שזה נכון להפריע לטעם שלה בצורה כזאת.

מנה עיקרית – מניפת פילה בקר וכבד אווז עם רוטב פלפל ורוטב פירות יער, כשאת הרטבים ביקשתי להגיש בצד, כך שנוכל לטעום את שניהם בנפרד.

אתחיל מהחלק החיובי – הכבד אווז היה מצוין ועשוי בדיוק כמו שצריך. גם רוטב פירות היער היה מעניין והשתלב יפה. אבל! כשהמלצרית שאלה מה מידת העשיה של הפילה, אמרתי "מדיום, אפילו קרוב יותר למדיום-רייר". היא אמרה שאי אפשר ככה, כי הכבד אווז והפילה צריכים להיות עשויים באותה מידת עשיה. לא כל כך הבנתי את הנקודה, אבל זרמתי איתה. הסכמנו על מדיום, ובמפורש ביקשתי להקפיד. כשקיבלתי את המנה, הפילה היה עשוי מדיום-וול. לא שהופתעתי – ברוב המקומות בארץ לא כל כך יודעים לדייק במידת העשיה. אמרתי למלצרית, שהפילה מרגיש יותר כמו מדיום וול, ולפני שהספקתי להמשיך ולומר שאני לא מתכוון לעשות מזה עניין, היא קראה לאחמ"שית, ואז קרה החלק המעניין ביותר. שמעתי הרבה טיעונים ותירוצים מוזרים בחיי, אבל זה בהחלט לוקח את כולם. היא ניסתה להסביר לי, שזה בשר בקר, וזה הצבע שלו, ולכן זה אני שלא יודע להבדיל בין מדיום למדיום וול וכדומה… ושאם אני רוצה, היא כמובן תחליף את המנה, אבל לדעתה זה עשוי נכון… בשלב הזה די קטעתי אותה, כי יש גבול לכמות השטויות שאני מסוגל לשמוע :). אמרתי, שאני לא מעוניין שהיא תחליף את המנה, כי אין לי כל כך רצון לחכות עוד חצי שעה עד שיכינו אותה, וביקשתי ממנה בכל לשון של בקשה להימנע להבא מהתירוץ הזה של "צבע הבשר", כי למי שמבין עניין אפילו קצת זה נשמע בפירוש מצוץ מהאצבע.

הילדים קיבלו המבורגר 150 גרם עם צ'יפס וסלט. הלחמניה של הההמבורגר היתה טעימה, הצ'יפס – לא רע, ובקיצור – הם נהנו :).

הקינוחים היו מלבי מי ורדים ברוטב פירות אדומים ופיסטוקים, אצבעות שוקולד רושה עם קראנץ' אגוזים ופבלובה מרנג עם קצפת ופירות טריים ברוטב פירות יער. חייב לציין, שאת האצבעות שוקולד ואת המלבי קיבלנו על חשבון הבית, בתור פיצוי על הפאשלה עם המנה העיקרית. בהחלט נקודה לטובתם.

המלבי היה לא רע, ולשם שינוי הטעם של מי ורדים לא "רצח" את כל השאר, כמו שזה קורה הרבה. האצבעות שוקולד היו טובות מאוד – נו, טוב… אותי תמיד אפשר "לקנות" עם שוקולד טוב :D. פבלובה – בהחלט לא רעה. מרנג עדין, פירות טריים, השילוב של תותים וקיווי מצוין, לטעמי.

החשבון הסתכם באיזור ה-530 שקלים, כולל שתיה וטיפ, וזה דיי סביר ל-4 אנשים במסעדה טובה.

סיכום – בסקאלה של 1 עד 10 הייתי נותן ציון 6, וזאת בגלל הנפילה עם המנה העיקרית, וברובו בגלל הבעייתיות של השירות. מבחינתי, המסעדה הזאת לא מצדיקה בשום אופן נסיעה מיוחדת לשם. היו לי ציפיות מאוד גבוהות, כנראה. בקיצור, אם אתם באיזור ומחפשים מקום לאכול – אפשרי בהחלט, ועדיין, כשתתכננו את הזמן, קחו בחשבון את השירות היחסית איטי.